מיקום המאמר: חסידות, סיפורי ר' נחמן מברסלב, אחרי הסיפור "מעשה ממלך עניו" חסידות, מאמרים ומחקרים <-- ביצוע ע"י ענת 25.01.06 -->
תוכן המאמר:
הנקודה הפנימית אור אין-סוף הניגון של האין-סוף מעשה ממלך עניו הניגון השותק מילות מפתח: נגינה, אין סוף, ברסלב |
ליקוטי מוהר"ן קמא סד, הוְדַע, שֶׁעַל יְדֵי הַנִּגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, הוּא מַעֲלֶה אֶת הַנְּשָׁמות מִן הָאֶפִּיקורְסוּת הַזּאת שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם. כִּי דַּע, שֶׁכָּל חָכְמָה וְחָכְמָה שֶׁבָּעולָם, יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן מְיֻחָד, שֶׁזֶּה הַזֶּמֶר מְיֻחָד לְחָכְמָה זו, וּמִזֶּה הַזֶּמֶר נִמְשֶׁכֶת הַחָכְמָה הַזּאת. וְזֶה בְּחִינות (תְּהִלִּים מ"ז): "זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל", שֶׁכָּל שֵׂכֶל וְחָכְמָה יֵשׁ לו זֶמֶר וְנִגּוּן, וַאֲפִלּוּ חָכְמַת הָאֶפִּיקורְסוּת, יֵשׁ לָהּ נִגּוּן וְזֶמֶר הַמְיֻחָד לַחָכְמָה הָאֶפִּיקורְסוּת. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּותֵינוּ, זִכְרונָם לִבְרָכָה (חֲגִיגָה טו:): אַחֵר מָה הֲוֵי בֵּהּ - זִמְרָא יְוָנִי לא פְּסַק מִפֻּמֵּהּ, וּכְשֶׁהָיָה קָם מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, כַּמָּה סִפְרֵי מִינִין נופְלִין מִמֶּנּוּ. כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה, כִּי עַל יְדֵי זֶמֶר הַנַּ"ל שֶׁלּא פָּסַק מִפִּיו, עַל יְדֵי זֶה הָיוּ הַסִּפְרֵי מִינִין נופְלִין מִמֶּנּוּ, כִּי זֶה הַזֶּמֶר הָיָה מְיֻחָד לְזֶה הָאֶפִּיקורְסוּת וְהַמִּינוּת שֶׁהָיָה לו. נִמְצָא, כָּל חָכְמָה וְחָכְמָה לְפִי בְּחִינָתָהּ וּמַדְרֵגָתָהּ, כֵּן יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן הַשַּׁיָּךְ וּמְיֻחָד אֵלָיו. וְכֵן מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּמַּדְרֵגָה הַיּותֵר עֶלְיונָה, יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן יותֵר עֶלְיון לְפִי בְּחִינָתָהּ. וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד רֵאשִׁית נְקֻדַּת הַבְּרִיאָה, שֶׁהִיא תְּחִילַת הָאֲצִילוּת, וְשָׁם אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, וְאֵין מַקִּיף לְאותָהּ חָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם, כִּי-אִם אור הָאֵין-סוף הַמַּקִּיף לֶחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁבְּתוכו כָּל הַבְּרִיאות וְהַחָכְמות. וּבְּוַדַאי גַּם שָׁם יֵשׁ בְּחִינַת חָכְמָה, אַךְ הַחָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּאור אין-סוף, אִי אֶפְשָׁר לֵידַע וּלְהַשִּׂיג אותָהּ, כִּי אֵין-סוף הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמו, וְחָכְמָתו אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג כְּלָל, וְאֵין שָׁם רַק בְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁמַּאֲמִינִים בּו יִתְבָּרַךְ, שֶׁאורו הָאֵין-סוף מְסַבֵּב כָּל עָלְמִין וּמַקִּיף הַכּל. וֶאֱמוּנָה, יֵשׁ לָהּ גַּם כֵּן זֶמֶר וְנִגּוּן הַמְיֻחָד לֶאֱמוּנָה, וּכְמו שֶׁאָנוּ רואִים, שֶׁאֲפִלּוּ אֱמוּנות עַכּוּ"ם בְּדִבְרֵי טָעוּתָם, יֵשׁ לְכָל אֱמוּנָה שֶׁל עַכּוּ"ם נִגּוּן מְיֻחָד, שֶׁמְּזַמְּרִין בּו וְעורְכִין בּו בְּבֵית תְּפִלָּתָם, כֵּן לְהֵפֶךְ בִּקְדֻשָּׁה, כָּל אֱמוּנָה יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן. וְאותו הַזֶּמֶר הַמְּיֻחָד לָאֱמוּנָה הַנַּ"ל, שֶׁהוּא אֱמוּנָה הָעֶלְיונָה מִכָּל הַמִּינֵי חָכְמות וֶאֱמוּנות שֶׁבָּעולָם, הַיְנוּ אֱמוּנָה בְּהָאור אֵין סוף עַצְמו הַסּובֵב כָּל עָלְמִין כַּנַּ"ל, אותו הַזֶּמֶר הוּא גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִכָּל הַנְּגִינות וּזְמִירות שֶׁבָּעולָם, הַשַּׁיָּכִים לְכָל חָכְמָה וֶאֱמוּנָה. וְכָל הַזְּמִירות וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמות, נִמְשָׁכִין מִזֶּה הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל הַזְּמִירות וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמות, כִּי הוּא הַזֶּמֶר הַשַּׁיָּךְ לְהָאֱמוּנָה בְּהָאור אֵין סוף עַצְמו, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכּל. וְלֶעָתִיד לָבוא "שֶׁיַּהְפּךְ לְכָל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה'" (צְפַנְיָה ג), וְהַכּל יַאֲמִינוּ בּו יִתְבָּרַךְ, אָז יִתְקַיֵּם (שִׁיר הַשִּׁירִים ד): "תָּבואִי תָּשׁוּרִי מֵראשׁ אֲמָנָה". מֵראשׁ אֲמָנָה דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּחִינַת אֱמוּנָה עֶלְיונָה זו הַנַּ"ל, שֶׁהוּא ראשׁ לְכָל הָאֱמוּנות כַּנַּ"ל. וְזֶה תָּשׁוּרִי דַּיְקָא, הַיְנוּ הַנִּגּוּן וְהַזְּמַן הַשַּׁיָּךְ לראשׁ אֱמוּנָה זו כַּנַּ"ל. וְלִבְחִינַת זֶמֶר שֶׁל אֱמוּנָה הָעֶלְיונָה הַזּאת, אֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה, כִּי אִם צַדִּיק הַדּור, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמוּנָה זו, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה, בְּחִינַת 'שְׁתק כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' הַנַּ"ל. הַיְנוּ שֶׁהִיא עֲדַיִן לְמַעְלָה מֵהַדִּבּוּר כַּנַּ"ל, כִּי משֶׁה הוּא בְּחִינות שְׁתִיקָה הַנַּ"ל. וְזֶה (שְׁמות ט"ו): "אָז יָשִׁיר משֶׁה". וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרונָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין צא:): שָׁר לא נֶאֱמַר, אֶלָּא יָשִׁיר, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּורָה, שֶׁעָתִיד משֶׁה לָשִׁיר לֶעָתִיד לָבוא גַּם כֵּן. כִּי כָּל הַשִּׁירות, בֵּין שֶׁל עולָם הַזֶּה בֵּין שֶׁל לֶעָתִיד לָבוא, הוּא רַק אֵצֶל משֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינות שְׁתִיקָה, שֶׁזָּכָה לַזֶּמֶר שֶׁשַּׁיָּךְ לָאֱמוּנָה הָעֶלְיונָה עַל הַכּל, שֶׁשָּׁם נִכְלָלִין כָּל הַזְּמִירות, כִּי כֻּלָּם נִמְשָׁכִים מִמֶּנָּה. וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: יָשִׁיר - יוּ"ד עַל-שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה. הַיְנוּ בְּחִינות 'כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' הַנַּ"ל, בְּחִינות משֶׁה, בְּחִינות שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן, עַל יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינות משֶׁה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה עולִים וְיוצְאִים כָּל הַנְּשָׁמות שֶׁנָּפְלוּ בְּתוךְ הָאֶפִּיקורְסוּת הַזּאת שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי כִּי נִגּוּנו הוּא בִּבְחִינות ראשׁ אֱמוּנָה, הַיְנוּ אֱמוּנָה הָעֶלְיונָה עַל הַכּל, שֶׁעַל יְדֵי נִגּוּן וֶאֱמוּנָה זו נִתְבַּטְּלִים כָּל הָאֶפִּיקורְסוּת וְנִכְלָלִים וְנִתְבַּטְּלִים כָּל הַנִּגּוּנִים בְּתוךְ הַנִּגּוּן הַזֶּה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכּל, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִים כָּל הַנִּגּוּנִים כַּנַּ"ל
וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד רֵאשִׁית נְקֻדַּת הַבְּרִיאָה, שֶׁהִיא תְּחִילַת הָאֲצִילוּת, וְשָׁם אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, וְאֵין מַקִּיף לְאותָהּ חָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם...ר' נחמן סובר כי בכל השגה ובכל עמדה רוחנית בה ניצב האדם - ישנה חכמה, שעבור מדרגתו היא בבחינת 'אור פנימי', כלומר חכמה מופנמת ומובנת שנתפסת בשכלו של האדם ומוגדרת היטב בהבנתו. וישנה חכמה, שעבור מדרגתו היא בבחינת 'אור מקיף', שהיא ניצבת מחוץ לו, אינה מובנת ואינה מוגדרת, ואין בידי האדם הכלים לקלוט ולהפנים את אותה החכמה. מצב זה הוא מצב תמידי וכל מדרגה שאליה מגיע האדם, מכילה בתוכה את המובן ואת שאינו מובן, את מה שבה ואת מה שמעליה, שברגע זה, במקומו של האדם, הוא יכול רק לשאוף אליו או להאמין בו, עד שהוא מצליח להתרומם ולהשיג מדרגה זו, שאז תהפוך עבורו לפנימית, וזו שמעליה למקיף.
כִּי-אִם אור הָאֵין-סוף הַמַּקִּיף לֶחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁבְּתוכו כָּל הַבְּרִיאות וְהַחָכְמות וּבְּוַדַאי גַּם שָׁם יֵשׁ בְּחִינַת חָכְמָהכשמסלקים את כל הלבושים, כשמתבוננים על העולם השקוף ורואים בו רק את הנקודה הפנימית הניצבת במרכזו, מגלים כי היא מוקפת בחלל פנוי וסביבו אור אין-סוף.
"אַךְ הַחָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּאור אֵין-סוף, אִי אֶפְשָׁר לֵידַע וּלְהַשִּׂיג אותָהּ, כִּי אֵין-סוף הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמו, וְחָכְמָתו אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג כְּלָל, וְאֵין שָׁם רַק בְּחִינַת אֱמוּנָה".מסתבר, שלפי ר' נחמן לא רק שאת החלל הפנוי אי אפשר להבין, אלא גם את האין-סוף המקיף אותו. כל עוד חתרנו אל הנקודה הפנימית המחיה את המציאות, אל הניגון של ההויה, יכולנו לבקש את החכמה, שהרי ההויה מושתתת על החכמה, "ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" (משלי ג', יט), ואותה הנקודה היא 'ראשית חכמה' אולם כעת חותרים אנו אל האין-סוף. הוא הכתר שמעל החכמה שבמהותו הוא מקיף. החכמה נמצאת בתוך הראש, הכתר נמצא מחוצה לו ומעליו. הכתר מקיף את הראש.
אותו הַזֶּמֶר הוּא גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִכָּל הַנְּגִינות וּזְמִירות שֶׁבָּעולָם, הַשַּׁיָּכִים לְכָל חָכְמָה וֶאֱמוּנָה. וְכָל הַזְּמִירות וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמות, נִמְשָׁכִין מִזֶּה הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל הַזְּמִירות וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמות, כִּי הוּא הַזֶּמֶר הַשַּׁיָּךְ לְהָאֱמוּנָה בְּהָאור אֵין-סוף עַצְמו, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכּל.בכוחו של הניגון, כפי שראינו בשיעורים הקודמים, להוציא את הרוח הטובה מן הרעה, למצוא את הנקודה הפנימית החיובית המחיה כל דבר. על אחת כמה וכמה כוחו של ניגון זה שהוא הנעלה בכל הניגונים. ניגון זה שונה מהותית ולא רק כמותית מכל הניגונים האחרים, מפני שבעוד כל הניגונים האחרים משקפים את קיומה של נקודה אלוקית, חיות פנימית הממלאת כל דבר, ניגון זה משקף את העובדה שהאלוקות סובבת על הכל. כל הניגונים שרים על הקב"ה הממלא כל עלמין, וניגונו של האין-סוף, שר כי הקב"ה סובב כל עלמין -
"שֶׁמַּאֲמִינִים בּו יִתְבָּרַךְ שֶׁאורו הָאין-סוף מְסַבֵּב כָּל עָלְמִין וּמַקִּיף הַכּל".על כן, סגולה מיוחדת, יש לניגון זה שהוא מסוגל לרומם לא רק את המציאות הנבראת שבה גלוי וידוע שיש חיות פנימית, אלא גם את החלל הפנוי, שאמנם בו עצמו, כביכול, אין אלוקות, אולם היא סובבת גם עליו. לחלל הפנוי אין ניגון, שהרי, כביכול, אין בו אלוקות, אך הוא מוקף בניגון העליון ביותר, הסובב ומלביש גם אותו, וכמו שנאמר בפיסקה ג': "רק צריכין להאמין שהשם ית' סובב גם עליו, ובודאי באמת גם שם יש אלוקותו יתברך".
סיפורי מעשיות, מעשה ממלך עניוהחכם בחכמתו הצליח לפצח את חידת הבריאה. הוא הצליח להבחין בכל השקר שבעולם. בחכמתו הגיע אל נקודת הראשית, אל 'ראשית החכמה', שהרי החכם שבחכמים הוא, הוא גם גילה כיצד חייב להפריד חלל פנוי בין האין-סוף לבין העולם, שלולא כן או שאין עולם או שהאין-סוף עצמו אינו אין-סוף, אלא גם הוא, חס וחלילה, חלק מהשקר ומהצמצום.
וּכְשֶׁבָּא אֶל הַמֶּלֶךְ עָנָה וְאָמַר: עַל מִי אַתָּה מֶלֶךְ? שֶׁהַמְּדִינָה מְלֵאָה שְׁקָרִים כֻּלָּהּ, מִתְּחִלָּה וְעַד סוף, וְאֵין בָּהּ שׁוּם אֱמֶת. וְהִתְחִיל לְסַפֵּר כָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה, וּכְשֶׁהַמֶּלֶךְ שָׁמַע דְּבָרָיו, הִרְכִּין אָזְנָיו אֵצֶל הַוִּילון לִשְׁמעַ דְּבָרָיו, כִּי הָיָה תָּמוּהַּ לְהַמֶּלֶךְ שֶׁיֻּמְצָא אִישׁ שֶׁיּודֵעַ מִכָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה. וְהַשָּׂרֵי מְלוּכָה שֶׁשָּׁמְעוּ דְּבָרָיו הָיוּ כּועֲסִים עָלָיו מְאד, וְהוּא הָיָה מְסַפֵּר וְהולֵךְ הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה. עָנָה וְאָמַר (הֶחָכָם הַנַּ"ל): וְהָיָה רָאוּי לומַר שֶׁגַּם הַמֶּלֶךְ כְּמותָם, שֶׁהוּא אוהֵב שֶׁקֶר כְּמו הַמְּדִינָה, אַךְ מִזֶּה אֲנִי רואֶה אֵיךְ אַתָּה אִישׁ אֱמֶת, וּבִשְׁבִיל זֶה אַתָּה רָחוק מֵהֶם, מֵחֲמַת שֶׁאֵין אַתָּה יָכול לִסְבּל הַשֶּׁקֶר שֶׁל הַמְּדִינָה. וְהִתְחִיל לְשַׁבֵּחַ הַמֶּלֶךְ מְאד מְאד, וְהַמֶּלֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה עָנָו מְאד, וּבִמְקום גְּדֻלָּתו שָׁם עַנְוְתָנוּתו, כֵּי כֵן דֶּרֶךְ הֶעָנָו, שֶׁבְּכָל מַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִין וּמְגַדְּלִין אותו יותֵר, נַעֲשֶׂה קָטָן וְעָנָו יותֵר, וּמֵחֲמַת גּדֶל הַשֶּׁבַח שֶׁל הֶחָכָם, שֶׁשִּׁבַּח וְגִדֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, בָּא הַמֶּלֶךְ בַּעֲנִיווּת וְקַטְנוּת מְאד, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אַיִן מַמָּשׁ וְלא הָיָה יָכול לְהִתְאַפֵּק, וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַוִּילון לִרְאות אֶת אותו הֶחָכָם, מִי הוּא זֶה שֶׁהוּא יודֵעַ וּמֵבִין כָּל זאת וְנִתְגַּלָּה פָּנָיו, וְרָאָה אותו הֶחָכָם, וְהֵבִיא הַפַּאטְרֶעט שֶׁלּו אֶל הַמֶּלֶךְ!
וְלִבְחִינַת זֶמֶר שֶׁל אֱמוּנָה הָעֶלְיונָה הַזּאת, אֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה, כִּי אִם צַדִּיק הַדּור, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמוּנָה זו, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה, בְּחִינַת 'שְׁתק כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' הַנַּ"ל. הַיְנוּ שֶׁהִיא עֲדַיִן לְמַעְלָה מֵהַדִּבּוּר כַּנַּ"לאת האין-סוף יכול לצלם רק מי שמסוגל לעבור באין.
עַל-יְדֵי הַנִּגּוּנִים שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶם קול בְּכִיָּה, יְכולִים לְהוצִיא הַשְּׁבוּיִים, בְּחִינַת מוצִיא אֲסִירִים בַּכּושָׁרות (ספר המידות, נגינה ג').המתח, הסתירה, השאלה חסרת הפשר וכל הדיאלקטיקה שליוו אותנו בתורה זו של ר' נחמן, נעלמים ונשטפים בניגונו של הצדיק:
וְעַל כֵּן, עַל יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינות משֶׁה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה עולִים וְיוצְאִים כָּל הַנְּשָׁמות שֶׁנָּפְלוּ בְּתוךְ הָאֶפִּיקורְסוּת הַזּאת שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי כִּי נִגּוּנו הוּא בִּבְחִינות ראשׁ אֱמוּנָה, הַיְנוּ אֱמוּנָה הָעֶלְיונָה עַל הַכּל, שֶׁעַל יְדֵי נִגּוּן וֶאֱמוּנָה זו נִתְבַּטְּלִים כָּל הָאֶפִּיקורְסוּת וְנִכְלָלִים וְנִתְבַּטְּלִים כָּל הַנִּגּוּנִים בְּתוךְ הַנִּגּוּן הַזֶּה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכּל, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִים כָּל הַנִּגּוּנִים כַּנַּ"לאין סתירות ואין אפיקורסות. אין חלל ואין העדר. ניגונו של האין-סוף המושר בפיו של הצדיק, מגשר ומאחד את ההויה כולה, וכולה אומרת פרק שירה לפניו.